גם לנשמה מגיע אוכל כי אפשר לחיות בצורה - לפרשת מיקץ 

פרשת מקץ

אשת פוטיפר שגאוותה הנשית נפגעה כשדחה יוסף את חיזוריה, טפלה עליו האשמות שווא, ובזעמה הגדול לא שקטה עד שהושלך אל בור הכלא.
בעיני בשר היה יוסף חף מפשע, קרבן לעלילה שפלה. אולם, לאור אמות המידה המקראיות, אין ייסורים בלא עוון. חייבת להיות משמעות למאורעות הנוחתים על האדם. ועל כן, אף כי הלשנת אשת פוטיפר היא שהוציאה לפועל את הגזירה להושבת יוסף מאחורי סורג ובריח, לא זו הייתה הסיבה לעונש הכבד.
יוסף, שאחיו התעמרו בו ומכרוהו לעבד, חטא אף הוא כלפיהם. בעצם, הוא זה שגרם למעשיהם. הוא הסב לעשרת אחיו צער מיותר. חלומותיו המלכותיים הם שדחפו אותם למעשים שלא ייעשו. בעיניהם, הייתה בחלומות אלו התנשאות שלא במקומה, התנשאות מעוררת קנאה המפרה את שלוות הרוח.
עליו לכפר, איפוא, על חטא זה. עליו ללמוד ולהכיר מהו פשר הדבר לצער את הזולת. ואכן, זוהי משמעותה של הכפרה: להבין את מושג הצער של האח ושל הידיד, כפי שהמקרא מבין מושג זה, לחוש אותו בכל היקפו, בכל עומקו ועל כל רבדיו.
עשר שנות הכלא היו עשרה כלי מדידה למוד בהם את מידת הסבל שגרם לאחיו. שנה לאח, שנה לאח. באותן שנים קלט יוסף שבעיני ההשגחה העליונה שקולה שנת סבל ובדידות בבור הכלא המצרי, כנגד עוגמת הנפש שגרם לאח אחד.
זה היה שיעור עצום לאדם כיוסף. זהו ביטוי למושג: "הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". אישיותו הותכה בכור ההיתוך של הכלא וצורפו כל סיגיה. שנות ייסורי נפש, חרטה ובדיקה אישית, הולידו מהפך. עשר שנים קשות אלו הצמיחו אדם חדש.
זו הייתה גם הכנה מועילה לקראת המלכות המצפה לו בעתיד. התכונה שרכש בימי הענות והסבל תעמוד לו בשעה שינהיג את מצרים הרעבה. יהיה עליו להתמודד מול אוכלוסיה חסרת מזון השקועה בבעיות אבטלה, רעב וחוסר אמצעים. או אז, יזכור גם את האדם הסובל מאחורי הגרפים הכלכליים והדיווחים של הכלכלה המצרית. הוא יראה את האדם הפרטי הסובל והנאנק, ואליו הוא יחיש את ישועתו.

שתי מילים מיותרות
יוסף קיווה להשתחרר מן הכלא בעזרת שר המשקים. שר זה, חשב יוסף, בוודאי מכיר לו טובה על הפתרון האופטימי שהעניק לחלומו. פתרון שבו בישר לו שעתיד הוא לשוב למשרתו הקודמת בארמון פרעה. על כן, ביקשו שכאשר ישתחרר: "זכרתני אתך... ועשית נא עמדי חסד, והזכרתני אל פרעה והוציאתני מן הבית הזה" (שם מ', י"ד).
בקשה לגיטימית. כלום ניתן להתקיים בלי קשרים ופרוטקציה?
שר המשקים שכח אותו. כך נוספו לו שנתיים בכלא. התלות הזאת באדם, התקווה שממנו תבוא הישועה, מצביעה על פגימה כלשהי באמונה ובביטחון באלוקים. אצל אדם בגובה רוחני כשל יוסף, זהו פגם משמעותי. יוסף נועד לגדולות. תפקידים רמים מצפים לו בקרוב. ולכן, לא יכולה הפגימה שבלבו להישאר ללא תגובה של ההשגחה העליונה.
והעונש? שתי שנות מאסר. שנת מאסר עבור כל מילה מיותרת שהשמיע: "זכרתני" "והזכרתני".
יוסף האמין, שביכולתו של שר המשקים להביא לשחרורו. סופו של תהליך זה היה מפח נפש ושנתיים מאסר. ימים ולילות אלו הוקדשו על ידו לתיקון הפגם ולנטיעת הביטחון המלא בבורא, כיאה לנצר אברהם.
שחרור אישי זה שהושג בעמל נפשי רב, הועיל ליוסף רבות כאשר תפס את רסן השלטון כמשנה למלך פרעה. במצב הקשה שנקלעה אליה כלכלת מצרים, ובמאמץ לקדם את פני הרעב, יכול היה יוסף לפעול בלי להיכנע ללחצי חצר שונים, עמוסים באינטריגות של "שמור לי ואשמור לך".
במבט לאחור היו שנתיים אלו בכלא כדאיות ליוסף.
אמנם, אילו הזכירו שר המשקים לפני פרעה אז, והיה משתדל להוציאו מבית האסורים, היה שחרורו בא על ידי חלום זה, אבל לא היה מתגדל על ידו. באותה שעה הוא היה צריך את חסדי פרעה, ולא פרעה צריך לו.
זוהי דוגמה לקוצר השגתו של האדם. יוסף רצה ששר המשקים ימליץ עליו. אולם, מתברר, שלמזלו שכח אותו השר המשתחרר. לו היה מזכירו בפני פרעה, והיה הלה משחררו מן הכלא, מה היה קורה אז? שום דבר! יוסף המשוחרר היה הופך לעוד נתין מצרי עלום שם. והנה, דווקא השנתיים הנוספות בכלא, הן הן שהעלוהו לגדולה והושיבוהו על כסא המלכות.

עבד בבית המלך
יוסף הובהל אל ארמון פרעה היישר ממחשך הכלא, שהושלך אליו בעטיין של עלילות אשת פוטיפר. עתה פונה המלך הגדול אל העבד העברי ומבקשו למצוא פשר לחלומו. כל חרטומי מצרים, שמקצועם בכך, נלאו לפותרו: "ואני שמעתי עליך לאמור", אמר המלך, "תשמע חלום לפתור אותו" (שם ט"ו).
כל העיניים היו נעוצות באותה שעה ביוסף. מצרים כולה, שהיאור אלוהיה, זו הסוגדת לפנתיאון של אלים, השטופה במעשי כישוף, שחיי הכלל והפרט נחתכים בה על פי תחזיות האצטגנינים ופתרונות החרטומים, מצפה למוצא פי יוסף. האומנם יצליח במקום שבו נכשלו מומחיה?
ליוסף הייתה זו הזדמנות בלתי חוזרת להיחלץ מבור הכלא. אם יצליח, תבוא שעת המפנה בחייו. ברגע זה בהיותו חשוף לעיני השליט ולעיני כל עמו, עליו לכלכל את מעשיו בתבונה ולמלא אחר הבקשה. אין זה הזמן הנכון להפגין דעות עצמאיות העלולות להרגיז את השליט ולהעלות את חמתו, עד כדי החזרת יוסף אחר כבוד אל הבור.
אולם יוסף שמע דברים שלא ערבו לאוזניו. בו במקום החליט להעמידם על דיוקם: "בלעדי! אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם, ט"ז).
במשפט קצר זה מביע יוסף את הדברים הבאים:
אתה, מלך מצרים, רואה בי פותר חלומות מוצלח ומיומן, משום ששבוי אתה בקונספציה החרטומית שלך. אינני חכם יותר מחכמיך. הפתרון בידי האלוקים הוא, ולא בידי אדם. אין כל ביטחון שאצליח להעביר אליך את דבר האלוקים ואת הפשר הנכון של החלום.
דברים כדרבנות. מילים, שמצרים האלילית, המאגית, לא שמעה כמותן מעולם. זו הייתה העזה להציג, דווקא ברגע זה, תרבות שונה לפני אלו שגורלו נתון בידיהם. אך מורשת אברהם פעמה בליבו. ברוח זו בז יוסף לסכנת הכלא. הוא לא יכפוף את ראשו כדי להחליק דברים שאינם כשורה.
דבריו לא היו פליטת פה. מחושבים היו ומכוונים. הוא ינצל את ההזדמנות שנתגלגלה לידיו לפתור את החלום, כדי לחנך את המלך וללמדו פרק בהלכות ההשגחה האלוקית. זו אינה כבולה למאגיה או לכוכבים. זו ההשגחה שממנה נובעת חירותו המוסרית של האדם.
הקורא את פתרון החלום מבחין כי יוסף מזכיר פעם אחר פעם את שמו של האלוקים. וכך הוא פותח: "חלום פרעה אחד הוא. את אשר האלוקים עשה הגיד לפרעה" (שם, כ"ה).
כשיוסף מוצא שהפרות והשיבולים, השמנות והרזות, מסמלות את שנות השובע ואת שנות הרעב, הוא מוסיף: "הוא הדבר אשר דיברתי אל פרעה: אשר האלוקים עשה, הראה את פרעה" (שם, כ"ח).
גם בסוף דבריו הוא מדגיש שהישנות החלום מרמזת כי: "נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו" (שם, ל"ב).
ואכן, יוסף רמז ופרעה נרמז. אף הרכין את ראשו בפני האלוקים: "ויאמר פרעה... הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו" (שם, ל"ח).
מתברר, אפוא, כי עמדתו האמונית ומלאת הביטחון באלוקים של יוסף לא הפריעה ל"קריירה" שעשה במצרים. הזכרת שם האלוקים ליוותה אותו בכל דרכיו.

לראות נכונה
פרעה חלם, אך הוא לא הבין את המראות שנגלו לעיניו. הוא לא קלט את פשר הפרות השמנות והרזות שהופיעו בחלומו. רוחו נפעמה: "וייקץ" (בראשית מ"א, ד').
גם חרטומיו, פותרי החלומות המקצועיים, לא עמדה להם הפעם מקצוענותם ומיומנותם. הם הציעו פתרונות מלומדים, מנומקים ובנויים היטב. הללו היו גזורים לפי אמות המידה של החלום, ובכל זאת, לא גירשו את המועקה ששכנה בלבו של פרעה.
ואילו יוסף, העבד העברי שהובהל מן הכלא, פענח את צופן הפרות והשיבולים, והפתרון זיכהו בהערצת מלך מצרים. הלה העניק לו שלטון והפקיד בידיו עוצמה כלכלית ומדינית.
עלינו להבין את ההתרחשות עצמה, שלא בהקשרה ההיסטורי. מדוע לא ירד פרעה עצמו לסוף דעתו ולעומק חלומו? מדוע ניצבו חרטומי מצרים נבוכים מול חלום פשוט ובלתי מורכב זה? ואיך זה, דווקא יוסף קלע ללבו של פרעה אודות הפשר האמיתי?
לשם כך, עלינו לקרוא בשימת לב את החלום עצמו:
"והנה עומד על היאור... מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן מן היאור, רעות מראה ודקות בשר, ותעמודנה אצל הפרות על שפת היאור. ותאכלנה הפרות רעות המראה... את שבע הפרות יפות המראה... וייקץ פרעה" (בראשית מ"א, א'-ד').
אך ראו נא, כיצד סיפר אותו פרעה עצמו ליוסף, לאחר שנלאו חרטומיו וחכמיו להבין את פשרו:
"הנני עומד על שפת היאור, והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאות בשר ויפות תואר ותרעינה באחו. והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן דלות ורעות תואר מאד ורקות בשר. לא ראיתי כהנה בכל ארץ מצרים לרוע" (שם י"ז-י"ט).
ההבדלים בין התיאור המקראי האובייקטיבי לבין האופן שבו השתקף החלום בנפש פרעה, בולטים. בהבדלים אלו מתגלה גישתו הסובייקטיבית, המושפעת מנטיות הלב ומהשקפות עולם קודמות של פרעה. בעטיין יש לו ראיה משוחדת על המאורעות. תפיסתו את החלום כחלום אישי, פרטי ולא לאומי, טשטשה אותו והרחיקה את פרעה מן הפתרון הראוי.
ההבדלים ניכרים לעיני הקורא.
בחלום עצמו עמד פרעה "על היאור", אך בסיפורו הוא עמד על "שפת היאור". זהו הבדל משמעותי. בעיני המצרי הקדום היה היאור המשפיע את הפוריות לארץ. על כן נתפש גם כאלוהי מצרים. קיים הבדל אם עמד "על היאור", שמובנו: היותו חלק ממנו, מעורב בפעילותו, או אם עמד על "שפת היאור", כמתבונן מן צד.
זאת ועוד, בחלומו היו הפרות "יפות מראה ובריאות בשר". כך צויין ערכן של הפרות לאדם. אך פרעה סיפר ליוסף שהן היו "יפות תואר". כן הדבר בנוגע לפרות הרעות. בחלום עצמו הן "רעות מראה ודקות בשר", כלומר, רעות לאדם הרוצה ליהנות מהן, ואילו בסיפורו של פרעה הן דלות "ורעות תואר" - הבחנה חזותית חיצונית גרידא. כמו כן, השמיט פרעה מסיפורו את העובדה החשובה שתחילה עמדו הפרות הרעות אצל הפרות הטובות על שפת היאור.
הבדלים אלו מלמדים שבעיני פרעה היה זה חלום אישי מטריד. הדגשת המראה והתואר החיצוניים של הפרות תרמו לתמונה המעוותת שנוצרה. לא פלא שהחרטומים הגיבו בהתאם, שכן הם נפלו ברשת הטעות ועיצבו את פתרונותיהם לאור המידע הסובייקטיבי שסיפק להם פרעה. כל חכמתם ומיומנותם של חרטומים אלו היא אופקית ולא אנכית. קליטתם הרוחנית הינה מאופק לאופק במרחב היקום, בלא האזנה לדבר השמים האלוקיים, שהוא מעבר לחכמת אנוש פשוטה. ואכן, הם הציעו את התשובות הטובות ביותר לסך האינפורמציה שבידיהם. פרעה מדבר על פרות יפות תואר, ובכן הפתרון הוא: "שבע הפרות הטובות - שבע בנות אתה מוליד. שבע פרות הרעות - שבע בנות אתה קובר..." (ילקוט שמעוני מקץ, מ"א).
אולם "אין פותר אותם לפרעה... שלא היה קולם נכנס באוזניו, ולא הייתה לו קורת רוח בפתרונם" (רש"י ע"פ המדרש).
אדם מסוגל לעוות את תמונת חייו במחשבתו, בדמיונו, בדבריו ואפילו בהרגשותיו. אך האינטואיציה הפנימית והעמוקה שלו תדע תמיד את האמת. פרעה ידע, איפוא, שפתרונותיהם - הבל.
אך יוסף רוח אחרת הייתה עמו. כשפנה אליו פרעה ואמר: "אני שמעתי עליך לאמור: תשמע חלום לפתור אותו" (שם, ט"ו), השיב לו יוסף במילים ברורות וחד משמעיות: "בלעדי - אלוקים יענה את שלום פרעה" (שם, ט"ז).
נדגיש את האובייקטיביות המוחלטת שזוכה לה האדם המסוגל להשתחרר ממעורבות אישית ורגשית. האלוקים, רמז יוסף, אם ירצה, יעניק לך את הפתרון החשוב לך. מוחי, הגיגי ושפתי ישמשו אך כמכשירים להעברת המסר האלוקי.
מצב נפשי זה מאפשר לאדם להתבונן מן הצד, גם כשהוא עצמו מעורב בנושא. הוא זוכה לראיה כוללת, שהיא בתמציתה - אלוקית. יוסף הגיע אליה, ועל כן, קלע אל לוז הפתרון. וכך, מבעד להסבריו הסובייקטיביים של פרעה, הכיר את החלום בצורתו האובייקטיבית, כפי שחלם אותו פרעה, ללא כחל ושרק אישיים:
היאור העלה שבע פעמים פרות טובות ושבע פעמים פרות רעות. מכיוון שהיאור משפיע את ברכתו רק פעם אחת בשנה, נאמר כאן באופן בלתי אמצעי כי שבע הפרות הן שנים. פרעה עמד על היאור שקוע בהרהוריו. הוא הגה בו כמשפיע את ברכת הפריון, כמעשיר את ארצו בתבואה ובעדרים, בשעה שהפרות הטובות עלו מן היאור, הן מצאו מרעה והלכו לרעות. אך בשעה שהפרות הרעות עלו, כבר עמדו הפרות הטובות על שפת היאור, הן כבר כילו את המרעה. פרות אינן חיות טרף מטבען. הן לא היו אוכלות את הטובות מחמת הרעב, אילו הללו הותירו מרעה. כך ניתנה אזהרה ברורה שלא לכלות את הכול, ועל ידי כך תנצל ארץ מצרים. נמצא, שכל הפתרון כלול כבר בחלום. ה' מדבר בתמונות, ופתרונו של יוסף הינו דוגמא לכל פתרון.
יוסף המריץ את פרעה לנקוט מיד באמצעים הדרושים כדי לקדם את שנות הרעב. גם עובדה זו הסיק מהתבוננות אובייקטיבית ולא רגשית. הוא למד אותה מיקיצתו של פרעה, שהיא רמז אלוקי הקורא לו להקיץ, להתעורר ולפעול.
אכן, למראה התכנית המעשית והמפורטת שהגיש יוסף לפתרון בעיות המזון בשנות הרעב, הגיב פרעה: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו?" (שם, ל"ח).
האם מצוי בחברתנו אדם המשלב בקרבו מעשיות פרקטית עם רוח אלוקים כיוסף?
...ויוסף זכה ב"מכרז" על משרת המשנה למלך.

כלכלת חרום במצרים
אל המשרה הרמה הגיע יוסף לאחר שפתר נכונה את חלומות פרעה. המלך הכול יכול הטיל עליו את התפקיד להגשים את תכנית המלחמה ברעב הקרב ובא. אף העניק לו סמכויות של ממש, ועל פיו יישק כל העם.
תחילת פעילותו הייתה:
"ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים" (שם מ"ו).
כצעד ראשון הוא יצא אל השטח להכיר מקרוב את העם היכרות בלתי אמצעית. הוא ערך מסע אישי ברחבי המדינה. כך יחוש בצורכי העם.
בשלב הבא ארגן מבצע אגירה בהיקף ארצי:
"ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים אשר היו בארץ מצרים ויתן אוכל בערים... ויצבור יוסף בר כחול הים" (שם, מ"ח-מ"ט).
כלומר, אגירה ממלכתית דווקא, ומניעת אגירה פרטית. זו האחרונה מצמיחה את הספסרות ומולידה את האנוכיות. כבר בתחילת דרכו שילב יוסף את המוסר ואת חינוך ההמונים במשנתו הכלכלית.
קיצוב המזון גם בשנות השובע, בלמה את צריכת היתר, מיתנה את העלייה ברמת החיים, עצרה את הנהירה אחר המותרות והשיבה את ההסתפקות במועט לחיי היום יום.
יוסף חוקק חוקים שבאו למנוע את נגע הספסרות ואת עליית המחירים. וכה יספר המדרש על התקנות שתיקן יוסף:
א. "שלא ייכנס אדם בשני חמורים" - יוסף אסר קניות מרוכזות וגדולות כדי שלא יסחרו במזון, שכן לצורכי ביתו די לאדם במשא חמור אחד בלבד.
ב. "שלא יוליכו החמורים תבואה ממקום למקום" - כדי לתת תוקף למלחמה על טוהר המידות אסר יוסף את העברת התבואה ממקום למקום. כל אוכלוסיה פנתה לעיר המרכזית שבאזורה, שם קנתה במחסני הממשלה את כל צורכי הקיום שלה.
ג. "שלא ייכנס אדם עד שלא יכתוב את שמו ושם אביו ושם זקנו" - שוב, שיטת רישום זו תמנע הונאה. לעולם לא יוכל אדם להערים ולטעון: "עוד לא קיבלתי את מנתי המגיעה לי".
יוסף הפגין גם רוחב לב אנושי ויושר אישי קיצוני. בשנות הרעב הגדול סיפק גם את צורכי המדינות השכנות, וכפי שנאמר: "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ" (שם נ"ז).
אכן, רגישות זו לסבל הסובבים אותו העפילה בלבו לפסגות אנושיות נשגבות ביותר. כאשר ירדו יעקב ואחיו מצרימה, נפלה עליו מעמסת כלכלתם. מדווח לנו הכתוב: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לפי הטף" (שם מ"ז, י"ב).
בלי שום העדפה או פרוטקציה. גם משפחתו זכתה לאותה מנת מזון קצובה, בדומה למצרים מן השורה:
מנהיג המשתתף בצער העם. מנהיג שאינו חי במגדל שן של טובות הנאה שמספק לו השלטון. זהו ייחודו של יוסף.
"ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" (שם מ"ב, ו').
לסיום, עוד קו של שלמות לאישיות זו. הפסוק אינו שוכח לציין מה עשה יוסף בכסף הרב שצבר במכירת התבואה למצרים ולעמים: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים... ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה" (שם מ"ז, י"ד).
את כל הכסף מסר לפרעה. חריג מובהק בין תופשי השלטון בעולם. משום כך, הוא היה הסמל היהודי והדוגמה לשלטון צדק.



איחוי הפצע הפעור
כאשר באו אחי יוסף מארץ כנען הרעבה לשבור בר במצרים, נהג בהם יוסף בקשיחות יתירה וטפל עליהם האשמות שווא: "מרגלים אתם..." (בראשית מ"ב, ט'). הוא התחזה בפניהם כשליט כל יכול, היכול להחליט בעצמו להשליכם לכלא ולעכב בו את אחד האחים ("ויקח... את שמעון ויאסור אותו לעיניהם" מ"ב, כ"ד), כבן ערובה עד שיורידו אליו למצרים את בנימין.
מדוע? כלום רצה להוכיח להם שחלום המלכות שלו התגשם ועתה הוא שולט בגורלם ובחייהם? ואולי טעם את טעם הנקמה המתוקה?
אם אכן זוהי סיבת קשיחותו, כיצד התאפק ולא המם אותם מיד בהודעה הדרמטית שהוא האח המכור שהגיע אל כס השלטון? כלום יכולה להיות נקמה מתוקה יותר מהתבוננות בפניהם מוכי התדהמה ברגע שנוחתת עליהם בשורה זו? ועל כל אלה, מדוע בכה כששמע אותם עורכים חשבון נפש?
"אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשנו בהתחננו אלינו ולא שמענו... ויסב מעליהם ויבך" (שם, כ"א-כ"ד).
השואף לנקמה אינו בוכה בעת שהוא משיג את מטרתו.
המשך קורותיהם מעלה תמיהות נוספות. בהיותם בדרך הביתה גילו האחים, בעת החניה, שהמושל המוזר החזיר לאמתחתם את הכסף ששילמו תמורת התבואה. פחד אמת אחז בהם "ויחרדו"... (שם, כ"ח).
לבסוף, הם יורדים שנית למצרים, ובנימין נלווה אליהם. המושל מתרכך ומשנה את טעמו ונעשה רב חסד. הוא עורך לכבוד האחים מסיבה מלכותית שבה הוא מגלה חיבה מיוחדת כלפי האח הצעיר. הוא מעניק לכולם מתנות: "ותרב משאת בנימין ממשאות כולם" (שם מ"ג, ל"ד).
לא חולף זמן רב והאידיליה מתנפצת. בנימין מואשם בגניבת גביע המושל. הלה, בזעמו, תובע שבנימין יישאר עבדו. האחים מזדעזעים. "ויקרעו שמלותם" (שם מ"ד, י"ג).
סופה של הדרמה מתחוללת בעימות גלוי וישיר בין יהודה, נציג האחים, לבין יוסף. יהודה מגן בכל כוחו על בנימין, על חייו ועל חירותו. בסופה של השיחה הקשה מסיר יוסף את המסווה מעל פניו ומגלה את זהותו האמיתית.
זהו הסיפור, ובו עצמו טמון ההסבר להתנהגותו החריגה של יוסף.
למעשה, הייתה מכירתו הפילוג הראשון והקשה בעם ישראל. פצע המחלוקת שנפער גרם אסון. יוסף ידע היטב כי קולר האשמה תלוי גם בו. בחלומותיו, שנראו בעיני האחים כהתנשאות ובדיבה הרעה שהביא אל אביו, הוא תרם את תרומתו להתרחקות ולפירוד בינו לבין האחים.
עתה, כשהתגשם חלום המלכות, פעל יוסף להשיב את האחדות לבית ישראל. להשיבה בלב פנימה, ולא רק במסגרותיה החיצוניות. הזדמנות זו התגלגלה לפתחו כשהופיעו האחים לפניו.
בטרם יתגלה לפניהם, עליהם להכיר את מעמדו האמיתי. עליהם לדעת בעליל שהוא אכן מושל כל יכול, ידעו שבכוחו להרע להם, לנקום בהם על כל הכאב והסבל שהסבו לו. ואם למרות זאת יטה להם חסד, יגמול להם טובה תחת רעה, יבינו שחלומות הנעורים שלו היו אמת אלוקית שחפצה להושיב את יוסף על כס המלכות. אם ישתכנעו בזאת, תשוקם אחדות הלבבות שהתפרקה.
זהו חלקו באיחוי הקרע ובריפוי פצע הפילוג. הוא רצה להעמיד גם אותם במבחן האחווה, דווקא במקום שנכשלו בו. חפץ היה לדעת האם שוב יפקירו לגורלו את אחד האחים, ולא סתם את אחד האחים, אלא את בנה השני של רחל, שלא הייתה אמם. אם ימסרו את נפשם ולא יתנו לפגוע בבנימין, יראה בכך אות כי למדו לקח, שהם מכירים במשגה שעשו כשמכרוהו, וחרטתם נובעת ממעמקי הלב.
ואמנם, הם עמדו בניסיון. יוסף ידע, אפוא, שמעגל הפירוד שהוא פתח בו, נסגר. הוא ידע כי חלפה שנאת האחים. שעת האמת הגיעה, שעת השיבה אל חיק המשפחה: "אני יוסף, העוד אבי חי?" (שם מ"ה, ג').


הכול תלוי במשקפיים!
"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" (מב ח)
עיון בפרשה מגלה, שאחי יוסף הרגישו שהם נמצאים בשרשרת של צרות, כמו שהם עצמם אמרו "על כן באה אלינו הצרה הזאת", וכן כאשר גילו שהושב כספו של אחד מהם נאמר "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו", וכאשר הם שבו אל יעקב וגילו שהושב כספם לכולם - נאמר שוב: "המה ואביהם וייראו", שוב הם מתמלאים בפחד.
וכן בשעה שחזרו עם בנימין והובאו לפני יוסף, אמרו האחים "אנחנו מובאים להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו" (מ"ג יח). הנה שוב מוכח בעליל שהם מתחילים לחשוש לעורם ולדאוג ממצבם, וכמו שכותב רש"י בד"ה "להתגולל - להיות מתגלגלת עלינו עלילת הכסף ולהיותה נופלת עלינו".
גם כאשר נתפסו עם הגביע אצל בנימין, כתוב "ויקרעו את שמלותם", ושוב היו בצרה גדלה.
ואמנם זה פשוט וברור שיוסף הצדיק עשה הכול מאהבת אחיו, כי רצה שיתכפר להם עוונם על כל הצער שהם גרמו לו, ועל הצער שנגרם עקב כך ליעקב אביהם. כל מה שעשה להם יוסף, וכל העלילות שהעליל עליהם, היו בכוונה טובה.
וכן לאחר שראה שהם מוסרים את נפשם עבור בנימין אחיו, בן אמו, ודאגו לשלום אביהם - או אז ידע שתקנו את חטאם, ואז התגלה אליהם.
ברם, מבטם של האחים על כל העלילות שהעלילו עליהם, לא היה כשל יוסף. הם לא הרגישו שהדברים נעשו מתוך כוונה טובה, ולכן היו בטוחים שכל אלו הם צרות וייסורים רעים הרודפים אחריהם ואינם מניחים אותם לנפשם.
ומדוע חשבו כך? מפני "שלא הכירוהו". האחים לא ידעו שמי שעומד מאחורי כל העלילות, הוא לא אחר מאשר אחיהם יוסף, וכל מה שהוא עושה הכול- הכול לטובתם.
וכך נראים הדברים בחיי היום יום שלנו, שכאשר קורה לנו ולמשפחתנו דבר לא טוב רח"ל, אנחנו משקיפים על האירוע ההוא במשקפיים של צרות ויסורים. כל מה שלא מסתדר לפי רצוננו, וכפי מה שאנחנו חושבים שהוא הטוב המוחלט שלנו, כבר אנחנו מתרעמים ומתרגזים, כועסים וקופצים, וממלאים את פינו בטענות ומענות.
אילו היינו יודעים שהבורא יתברך משגיח עלינו ברוב טובו, והוא - הוא זה המביא עלינו את כל האירועים, והכול טובתנו, שוב לא יהיו הצרות שלנו בגדר צרות, ולא היינו מוצאים סיבה להתרעם, שהרי כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.
וכי יבכה האדם על דברים טובים שעושים עמו???????
ואם יבטח האדם בהשי"ת בכל ליבו ומאודו, יזכה ויוכיחו לו מן השמיים כיצד הכול התהפך לטובה. יראה לו בעליל שהאירוע ההוא, שחשב שהוא רע, התגלגל ונהפך לטובה, ולטובה אמיתית.
שני אחים עשירים היו לבית משפחת שטראוס, הם התגוררו באמריקה לפני כ80 שנה, ותרמו רבות למפעלים וישובים שהוקמו בארץ ישראל. שמו של אחד מהם היה נתן שטראוס שתרם את הכסף לבניית העיר נתניה, ועל שמו קורה עיר זו.
תרומותיהם של שני האחים יועדו בעיקר לאנשים שלו היו שומרי מצוות. בשלב מסוים החליטו ראשי הישוב הישן לנסות ולפנות אל האחים שטראוס, על מנת שיתרמו מפעלי חסד בירושלים של הימים ההם.
ראשי הישוב החרדי הישן תיארו בפניהם את המצב הכלכלי הקשה של תושבי העיר, ובשלב שני ביקשו מהאחים לתרום לבנייתו ואחזקת ו של בית תבשיל שבו יאכלו עניי ירושלים, ובני משפחותיהם.
התיאור הקודר נגע לליבו של נתן שטראוס, בעוד שאחיו הביע את סירובו להקצות כסף למטרה זו. כיון שכך, שיגר נתן שטראוס את התרומה רק מכיסו הוא, וביקש שכאשר תסתיים בנייתו של בית התבשיל, יקראו לו, והוא יבוא לירושלים כדי לראות בעצמו את המקום.
לאחר כמה חודשים הודיעו לו בשמחה על גמר בנייתו של בית התבשיל, ועל הכוונה לחגוג את חנוכת הבית ברוב פאר והדר, והזמינו להגיע לירושלים.
לנסיעה זו הצטרף גם האח השני, זה שלא רצה לתרום.
בהגיעם ארצה נסעו שני האחים לירושלים, וכשהגיעו לבית התבשיל וראו את מאות העניים האוכלים שם, הגיבו בצורה מנוגדת.
האח התורם, נתן התרגש מאוד, והביע את סיפוקו ושביעות רצון גדולה מכך שהכסף שלו שימש למטרה נעלה כזו.
האח השני, לא רק שלא תרם, אלא גם עתה, כשראה את עוניים של אנשי ירושלים, לא השתתף בסבלם, אלא אדרבה - הביע שאט נפש אל מול המחזה שנפרש לנגד עיניו , ולא הצליח להסתיר את סלידתו מעניי ירושלים.
והנה בצאתם מבית התבשיל, מעד נתן שטראוס במדרגות ונפל ארצה, ושבר את קרסולו. מארחיו הריצוהו לבית החולים, ושם התברר שהקרסול נשבר בצורה קשה, והוא יצטרך להיות מאושפז במשך כמה ימים.
משהגיע אחיו לבקרו, וראהו מתפתל בייסוריו, צחק ואמר בנימה של לעג: "נו, אז זה מה שקבלת מהתרומה לבית התבשיל הירושלמי?.....
נתן שטראוס שמע, ולא הגיב.
(נעשה הפסקה קצרה, וננסה לחשוב ביחד, מה אתם הייתם עושים? איך הייתם חושבים? ומה המחשבות אשר היו מציפים אתכם במקום נתן שטראוס? האם היה לכם תהיות )

כיון שבאירופה המתינו להם עסקים כלכליים, החליט האח השני לחזור לחו"ל, ולא להמתין עד שאחיו יתרפא.
הוא עלה על האוניה הראשונה שהזדמנה בדרכו, וזו הרחיקה כמה קילומטרים מחופי הארץ, ו...טבעה.
האח שלעג לתורם, קיפח את נפשו באסון, ורק אז התברר שהשי"ת שרצה לשמור על נפש התורם, גלגל את העניינים כך שישבור את רגלו, ויתעכב בארץ הקודש וינצל.

בלי לשאול שאלות
במהלך החיים אנחנו נתקלים מדי פעם "בשאלות" מן הסוג האמור, המתעוררות אצל אנשים שאמונתם אינה נמצאת ברום המעלה. השאלה הזאת מתעוררת בקרבם כאשר עשו מעשה טוב, אפילו מעשה טוב מאוד, ולא זו בלבד שלא קבלו שכר על כך, אלא נענשו... ויש להם שאלה על כך.....
אדם קובע להגיע למדרשיה בשעה 19.30 ללמוד, לשמוע שיעור תורה. ולפתע פתאום עייפות מתוקה מתפשטת בין איבריו, העניים מתחילות להיעצם, פתאום יש סידורים לעשות, פתאום חסר דבר מה שצריך לרוץ לקנות. פתאום מצלצל הטלפון וחבר שלא דיברנו הרבה זמן מתחיל לשוחח עימנו, או אורחים מודיעים שהם מגיעים....
אנשים החלו לחזור בתשובה בתחילה הכול הלך חלק וורוד, אבל פתאום- נראה שהכול "תקוע", "לא הולך כלום", לפתע פתאום המצב נהיה קשה, קשה מאוד!
החיים הם מלאי תמורות: פעמים אדם נמצא בשיא זוהרו משופע בכל טוב גשמי- קיומי, רגשי ורוחני, ופעמים ההיפך. אין זו גזרה אלא נתון, ומאחר שכן, לכל אדם יש את האפשרות להמתיק את החיים ולהפוך אותם ליותר טובים ע"י התבוננות בראש אחר- ראש של אמונה.
ילדים קטנים ותמימים סובלים מדי יום. ותמיד אנו מוצאים את עצמנו שואלים את השאלה: כיצד יכול אלוקים הטוב להיות כה אכזר?
הרבה מהדברים שמטרידים אותנו לגבי דרכי ההשגחה, נובעים בעצם ממעשי האדם. אולם מה לגבי זמנים בהם נראה כאילו הרוע נובע ישירות מהאלוקים?
מסופר על עובר אורח, שראה מרחוק אדם מושלך בקצה הכביש ולידו מספר אנשים הסובבים אותו, אמר בלבו: אסורה נא ואראה את פשר ההתקהלות. כשהגיע לאותו מקום ראה והנה לצד האדם המושלך עומד אדם עם סכין מנתחים שבתר את אזור קנה הנשימה שלו ספונטנית, עוד קודם שעיכל את מה שראה, התחיל לזעוק רשע! רוצח! איך אתה מעז לעשות זאת. ולסובבים אותו פנה: ואמר איך אתם נותנים לו אפשרות בשתיקתכם לעשות את העוול הזה?! השיבו לו המתקהלים: טיפש שכמוך מנתח זה הוא רופא שעבר במקום וראה איך שאדם זה הושלך ע"י תאונת "פגע וברח" ובא מיד לעזרתו. כשראה והנה אדם זה לא נושם, החליט לפתוח את מעברי הנשימה עד שיבוא אמבולנס ויפנה אותו. בעצם אדם זה מושיע ואינו רוצח.
ההתבוננות שלנו על החיים הם כדוגמת עובר האורח. אנו זועקים 'געוואלד' מפני שאיננו מתבוננים בעיניים של אמונה ש"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". אנו חיים את ההווה וכשהוא היפך הטוב אנו רואים בו חלילה קללה. אם אנו חפצים לחיות בטוב צריכים אנו להעמיק בהתבוננותינו על סיבת הקללה.
המאמין האמיתי יודע שהשאלה הזאת אינה שאלה. היא אפילו אינה מתחילה להיות שאלה. הוא יודע, ומאמין בלב שלם שאף אחד לא התחייב לנו שהשכר הזה יגיע בעולם הזה, אלא אך ורק בעולם הבא. ויתכן עוד הרבה דברים אחרים.
כך או כך, אדם מאמין אינו שואל שאלות. נקודה!!!
אבל מהמקרה הנ"ל, אפשר ללמוד שהשאלה אינה שאלה, משום שבמציאות העונש לא היה עונש, אלא השכר הכי גדול שאפשר היה לתת למי שסייע בממונו לעניי ירושלים.
רק הקב"ה ידע שהאוניה טבעה, ואילו במרבית המקרים האחרים לא רואים זאת. ובדיוק במקום זה משתלבת האמונה.
להאמין שהעונש, כביכול, שבא על מי שעשה מצווה, נועד אך ורק לטובתו!!!! ומה היא הטובה? - יתכן שלא האדם אודותיה עד שיעזוב את זה העולם, ויעבור לעולם שכולו טוב. או אז תיפרש לפניו התמונה בשלמותה.
או אז יראה ויבין שהשי"ת מקיים את הבטחתו למקיימי מצוותיו, ומשלם להם כפועלם הטוב.